(?)פדרציה לישראל
אוטופיה, דיסטופיה - והאם זה בכלל חזון בר מימוש
היי,
ברוכים הבאים לפוסט הראשון בבלוג שלי, “מחשבות לעצמי”. תוכלו לקרוא אודות הבלוג כאן. בקצרה, הבלוג הזה מיועד להיות המקום בו אכתוב על מספר תחומים שמעניינים אותי - בין אם הם פוליטיקה, מדע או כלכלה. כזכור, אני לא מספר יודע כל, אלא בסה״כ אדם שאוהב לבחון מערכות ורעיונות מורכבים - ועל כן, אשמח גם לשמוע את דעתכם עליהם כאן בתגובות :)
הפוסט הראשון נכתב בהשראת ספרו החדש של ד״ר שגיא אלבז ובהשראת המדור ״עלות תועלת״ של שאול אמסטרדמסקי. הוא דן ברעיון פוליטי ישן נושן שחזר לאחרונה לאופנה - פדרציה ישראלית - וביחד, ננסה להבין אם הוא אכן רעיון טוב, ובנוסף - האם הוא בכלל פרקטי.
קריאה מהנה!
פדרציה לישראל? (״יציאת חירום״/ד״ר שגיא אלבז)
השבוע קראתי את הספר האחרון של שגיא אלבז, ד״ר למדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב, הדן בשינוי מדינת ישראל למדינה פדרלית. למי שלא מכיר את הקונספט, מדינה פדרלית היא מדינה המחלוקת לחבלי ארץ או לחלקים סמי-עצמאיים, אשר כפופים לממשל מרכזי. דוגמאות מוכרות למדינות כאלה הן גרמניה, קנדה, בלגיה ועוד (וגם שוויץ, אם כי היא קונפדרציה - שזה מבנה שונה במעט). לא מדובר ברעיון חדש - הצעות להקמת קנטונים היו עוד טרם הקמת המדינה - אך לאחרונה נראה שהוא עושה קאמבק בחסות ההפגנות נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית, הקרע בעם ומה לא.
העיקרון בהצעת הפדרציה ברור: פדרציה לוקחת כוח מהשלטון מרכזי ומבזרת אותו אל חלקיה (קנטונים, מחוזים או מדינות פדרטיביות). היתרון בצורת המבנה הזאת היא שהיא מספקת מרחב ביטוי ייחודי לתושבי כל מחוז: כל מחוז יכול לאפשר לתושביו חינוך המתאים לערכיהם, מערכת חוקית המתאימה לערכיהם, מערכת סוציאלית הבלעדית לתושבי המחוז וכו׳.
למשל, במקרה בו מדינת ישראל תהפוך לפדרציה, יוכלו תושבי המחוז החילוני לקבוע כי בתחומיו תופעל תחבורה ציבורית בשבת, שממשלת המחוז תכיר בהסכמי זוגיות אזרחיים ושמערכת החינוך של המחוז תתנהל כראות עיניהם. בדיוק כמוהם, יוכלו תושבי המחוז החרדי לקבוע חוקים והלכות אשר יתאימו לאורח חייהם בשטחם וכך גם תושבי המחוז הערבי (וכל מחוז נוסף לצורך העניין).
נקודת ראייה זאת מקדמת את ההבנה כי החברה הישראלית הינה הטרוגנית ומאפשרת לה לחיות בשותפות, אך מנגד, היא עשויה לפגוע בממלכתיות של המדינה עצמה.
ממלכתיות היא מילת המפתח פה - שכן היא מייצגת את הלכידות הקיימת של מדינת ישראל, כפי שנוצרה ע״י בן גוריון וממשיכיו. היא ״כור ההיתוך״ המבני שיצר - תחתיו פורקו המחתרות והוקם צה״ל, חוקק חוק החינוך הממלכתי והולאמו לשכות העבודה. הממלכתיות יצרה תשתית חברתית אחת לכל הפלגים במדינה, תחת שלטון מרכזי אחד - אך האם היא רעיון טוב?
מצד אחד, אלבז למשל טוען שממלכתיות היא מונח שאבד עליו הקלח ושאין טעם לנסות לטוות סיפור משותף לחברה כל כך הטרוגנית - חברה שכל חלק בה רוצה דבר והיפוכו. העמדה הזאת ברורה כבר בפתיחת ספרו:
״מה מחבר בין חילוני מתל אביב וחסיד מבני ברק? על מה מסכימים מתנחלים חרד״לים מיצהר או כפר תפוח וליברלים מגבעתיים או מהרצליה? מהו היסוד הערכי המשותף לחינוך החרדי העצמאי ולחינוך הממלכתי? דומה כי התשובות… הן ״לא כלום״ או ״מעט מאוד״… רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאפשר את קיומו של רעיון האומה האחת, אבל המחשבה שאיום חיצוני, אמיתי או מדומה, יכול לשמר אמנה חברתית לאורך זמן ללא תשתית ערכית משותפת היא שגויה…״
מצד שני, שאול אמסטרדמסקי ורבים כמוהו מסכימים עם חלק מדאגותיהם של תומכי הפדרציה (שאול עצמו הביע תמיכה בטוריו במערכת חינוך ליברלית) אבל מתעקשים שאסור לוותר על הניסיון למצוא ״דבק״ שמשותף לחברה הישראלית:
״…המחאה הנוכחית [נגד הרפורמה המשפטית] היא רעידת אדמה חברתית. הלוחות הטקטוניים שמרכיבים את ישראל נעים כעת, מתחככים זה בזה, והכל רועד. רעידת אדמה תמיד מעוררת גם סולידריות אנושית כתוצר לוואי. השאלה היחידה היא רק כמה הרס היא תשאיר בדרך. הבריחה לקנטוניזציה בוחרת להתמסר להרס, כדי לבנות מחדש. אבל היא, בהגדרה, מוותרת על רסיסי הסיפור המשותף שלנו, ועל האפשרות לבנות אחד מוצלח כזה. ולסיפור כזה עוד יש סיכוי.״
מתוך ״2040 זה עכשיו״ - הטור ״עלות תועלת״
אישית, אני חושב שהשאלה ״מה המודל המתאים למדינת ישראל?״ היא שאלה מאוד מעניינת, ששווה להקדיש לה מחשבה. לו הייתם בוחרים להקים את מדינת ישראל מחדש מחר בבוקר - האם באמת הייתם בוחרים במודל הנוכחי? אולי הייתם עושים לו כמה התאמות, או אולי שינוי של ממש?
בדומה לד״ר אלבז, אני שותף לעמדה כי פדרציה היא הפיתרון המתאים יותר עבור מדינת ישראל, לפחות מבחינה תיאורטית. יש נתונים סטטיסטיים רבים שמציגים את השונות בין ״הפלגים״ השונים בחברה הישראלית, גם מבחינות כלכליות אבל גם מבחינות ערכיות. הנה כמה דוגמאות להבדלים האידיאולוגיים מכתיבתו: 81% מהציבור החרדי תומכים במדינת הלכה, 67% מהם טוענים שהרכיב הדמוקרטי בישראל חזק מדי ו-76% הסכימו כי ליהודים בישראל צריכות להיות זכויות יתר ביחס ללא יהודים (״רק״ 20 אחוזי הסכמה בקרב החילונים).
זוהי הטרוגניות שאי אפשר לפתור בקיצוץ בתשלומי ההעברה או חיוב לימודי ליבה. זאת שונות מהותית.
אני גם לא רואה בקטוניזציה ״בריחה״ או ״התמסרות להרס״, כמו שכותב אמסטרדמסקי במדורו. אני פשוט רואה בה כדרך הגיונית לחיות ביחד, לחוד - תחת מערכת כללים שמתאימה לכל פלג בחברה הישראלית, ולא מערכת כללים אחידה שלא מתאימה לאף אחד.
מנגד, שלא כמו אלבז, אני לא מאמין שמדובר בפיתרון ישים מבחינה פוליטית. בספר, הוא כן מציע דרך לפדרציה, ובראש ובראשונה לשיטתו, הדרך הזאת עוברת דרך תל אביב. אלבז מציע שהעיר תקח חלק אקטיבי יותר בניהול חייה של תושביה, תרקום הסכמים עם ערים שכנות (כמו ביוזמת התחב״צ בשבת) ואט אט תוביל לדרישה לגטימית למחוז חילוני.
נכון להיום, אני סקפטי בנוגע לתמיכה ברעיון בקרב הציבור בכלל ובקרב ראש עיריית תל אביב בפרט, ומעבר לכך - לא מובן לי איך הפדרציה אמורה לעבוד.
מבחינה כלכלית, מדינת ישראל כבר מחולקת מזמן לכלכלת מדינת עולם שלישי ולכלכלה מערבית - אז איך אמורים הקנטונים החרדים לשרוד? האם הגרעונות התקציביים של הקנטון לא יובילו למענקים שנתיים, כמו מענק הבירה לירושלים, רק באקסטרים? ומה בדבר הקנטון הערבי? הוא אולי עשוי להוות פתח לפיתרון מעניין לסכסוך הישראל פלסטיני (בדמות מדינה פדרלית אחת לשני העמים) אבל מה יקרה אם במסגרת מערכת החינוך בו, הזהות הפלסטינית תתחזק על חשבון זאת הישראלית?
נקודה נוספת, שאני תוהה לעצמי לגביה, היא דווקא ערכית. אלבז מציע שהליברליות של המחוז החילוני תשאר בתחומיו, בדיוק כמו שהשמרנות הדתית של המחזור החרדי אמורה להשאר בגבולותיו. עם זאת, ההצעה הזאת מנוגדת ללב ליבה של התפיסה הליברלית כפי שרבים רואים אותה - תפיסה אוניברסלית שתקפה לכל בני האדם. האומנם נוכל לשתוק מול אפליית נשים או מול דיכוי יוצאים בשאלה בקנטון החרדי? ומנגד - אם בעיניי רבים מערכת החינוך נתונה ל״הדתה״ - האם תהליכים כאלו באמת יוכלו להפסיק לחלוטין, בשעה שייתכן שהשמרנות הדתית רואה בעצמה כדרך האידיאלית לכל יהודי?
בכל אופן, התיאוריה יפה אבל המציאות כבר כאן. תחת המצב הנוכחי, לדעתי, הפיתרון לעתיד בר קיימא לישראל עובר במדיניות סוציאל דמוקרטית פחות אוניברסלית (כזאת המתנה הטבות רבות במיצוי כושר השתכרות - בדומה למדיניות שהציע ליברמן כשר אוצר או בדומה לנקודות הזיכוי שקידם נתניהו), בשינוי אופן קבלת הנחות שונות מגופים ממשלתיים (כמו למשל, ההנחה מארנונה - שמתעדפת משפחות ברוכות ילדים) ובסופו של דבר, אולי אף בכתיבת חוקה יום אחד.
אם הדבר יצליח, הממלכתיות הישראלית תחזור למקומה, ואם לא - ייתכן לצערי, שפדרציה תווצר מעצמה.
תודה שקראתם את ”מחשבות לעצמי”!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל כל פוסט חדש ישירות למייל:
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר, כאן.